נפגשתי עם חנה צוראל בחדר הישיבות של המחלקה. אמרתי לה שבנות השרות הלאומי של "זכרון מנחם", הילדים והוריהם מדברים עליה רבות. אחרי אזהרות חוזרות ונישנות מצידה בעניין "שהכתבה לא תתרכז בי" ו"זוהי עבודת צוות", אמרה כי חששה מאד עם כניסתה לתחום המקצועי שכלל עיסוק באונקולוגיה.

"רק כאשר התחלתי לעבוד במחלקה הוקסמתי מהעיסוק המקצועי החדש, שכולל מפגשים אנושיים מיוחדים במינם. עבודה עם ילדים חולי סרטן היא מורכבת. תפקיד האחות מקשר בין כל מה שאפשר לתת לילדים, החל מהטיפול הסעודי הרגיל והרבה מעבר לזה, כולל תמיכה במשפחה הגרעינית והמורחבת. כולנו בצוות המחלקה חשים שיש לתת מענה לכל" .

בצוות המחלקה עובדים, בנוסף לרופאים ולאחיות , גם מטפלים אחרים - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובנות השרות הלאומי של "זכרון מנחם". באסיפות הצוות במחלקה אפשר לחוש את השותפות העמוקה והקולקטיבית לגורל הילדים מצד בעלי התפקידים כולם. חנה: "הופעת מחלת הסרטן אצל ילד גורמת לשבר במשפחה. עולים נושאים רבים בהם יש לטפל. לא מדובר בטפול הרפואי בלבד. אנחנו במחלקה משתדלים להתייחס לכל הצרכים האחרים, כולל אלו הנפשיים, מתוך הכרה שמוראל גבוה ומצב ריגשי טוב הם מאבני הדרך החשובות להחלמה.

אנחנו, אנשי הצוות, האמונים כל אחד בתחומו המקצועי, לא מצליחים לפעמים - בגלל סדרי קדימויות בעבודה - לגעת באופן עמוק כפי שהיינו רוצים, בעולמו הריגשי של הילד. הבנות של "זכרון מנחם" עושות זאת ולמעשה, הן מיועדות לכך. הן מגיעות לעבודה לא קלה זו עם הרבה מוטיבציה, כשרון ורצון טוב כאשר יעדן הוא - ההרגשה הטובה של הילד. לעיתים הן נקרעות בן המציאות לחלום, והרי הן רק בנות 18 וכבר נחשפות לעולם לא קל".

חנה אומרת כי בנות "זכרון מנחם" מעורבות במידת מה גם במצב הבריאותי של הילדים החולים. אך עם זאת, נראה לה שיש להגן על אותן בנות צעירות, כדי שלא תאבדנה תקווה חס וחלילה. "אני חושבת שכמו שאנו מגוננים על ילדינו בבית, כך יש להגן גם עליהן, לשמור על שלום נפשן", היא אומרת.

במסגרת זו נפגשות בנות השרות הלאומי בקביעות עם עובדת סוציאלית לסדנאות תמיכה. במפגש זה עולות דרכי התמודדותן עם הילדים החולים ועם רגשותיהן נוכח הדברים".

חנה משווה את יחסי העבודה בין אנשי הצוות למטופליהם במחלקה לאותם יחסים המתקיימים בתוך המשפחה. היא אומרת: "כמו שבמערכת יחסים בין ילדים להוריהם כמעט ולא קיימת ציפייה מצד ההורים לקבל את השקעתם בחזרה מאת הילדים, הרי שגם בעבודת המחלקה כאן, אנחנו חשים תחושה של קבלה כל הזמן, תוך כדי הנתינה. בסוף יום העבודה התחושה היא שיצרנו משהו". נה.