את דפנה ביבי, אמא של אבישי, פגשתי במקום עבודתה, בית החולים "ביקור חולים" בירושלים.

שום דבר בחזותה של דפנה לא מסגיר את דרך הייסורים שעברה עם משפחתה בעת מחלת הבן אבישי, שתודה לאל אובחן לאחרונה כמי שניצח את מחלת הסרטן, כעבור חודשים ארוכים של טיפולים רפואיים.

דפנה, כמי שעובדת כבר 16 שנה בבית חולים, אומרת שהמציאות מוכיחה שמנגנון ההחלמה מושפע מאד מהמצב הריגשי של החולה.

"בתקופה מסויימת של המחלה, כאשר אבישי היה בטיפול נמרץ, שמתי לב שחלה הזנחה מסויימת בתפיסה שלי את עצמי, היה משהו חסר מוטיבציה בי, אי התייחסות לאסתטיקה. הכל , חוץ מהמצב הבריאותי של אבישי, נתפס בעיני כהבל הבלים. אבל אז, יום אחד, החלטתי שמהיות ואילך אראה במיטבי, אקרין אופטימיות וגם ארגיש כך, בשביל אבישי והמשפחה. וההרגשה הזו היא מדבקת. ואבישי אכן נדבק בה. אני חושבת שהתמיכה של זכרון מנחם היא זו אשר נתנה לישראל בעלי, לי וגם לילדינו הבריאים, תעצומות נפש להגיע לחשיבה מסוג זה. שניים מארבעת ילדי המשפחה נמצאים גם כיום בפעילות המרכז של זכרון מנחם, שלא לדבר על כך שבעת הטיפול במחלה של אבישי היו גם הם מטופלים ומושקעים בעזרה בשעורי בית ובחוגים במסגרת מרכז היום בזכרון מנחם.

השמים הם הגבול

"אני חושבת שזה מה שעושים בזכרון מנחם - נותנים כתף ויד מלטפת, לא מוותרים על "הדברים האחרים" שמקיפים את חיינו בעת שהיקר לנו מכל נמצא בסכנה, ובכך משיבים לנו מצב ריגשי תקין, מאור פנים נוכח ההתמודדות הצפוייה, הלא קלה וכושר התמודדות.

"אני עשיתי השלכה של העברת הכוחות מצד מתנדבי זכרון מנחם אלי, כאמא שצריכה לתמוך בילד שלה בשעת מחלתו, וגם בילדים האחרים שלה, שנמצאו במצוקה לא פחותה, אבל אחרת. עשיתי זאת בכך שהעברתי את אותה התייחסות תומכת לאבישי ולילדי האחרים. אני חושבת שאנחנו, ההורים לילדים החולים, חייבים להיות מודעים לעובדה שאנחנו צריכים להעביר כוחות לילדים שלנו, לשמור על חזות מרעננת של עצמינו כדי לאפשר צמיחה לילדינו ולעצמינו גם בשעות קשות מאד. זוהי הדרך להבראה".

דפנה אומרת שאבישי ידע כל הזמן שיכול להיות יותר גרוע ובעת המחלה אימץ את המוטו "מפה אני יוצא מנצח". ובאמת, בזמן ההתמודדות הלא קלה עם המחלה החליטה דפנה לערוך לאבישי "אלבום מחלה", מעין תיעוד של הימים הקשים. כלאמר, באופן פסיכולוגי היה ברור מלכתחילה שמדובר במצב זמני, קטע מהחיים, שהולך להיות הסטוריה, ולא מצב קבוע. אני שואלת את דפנה, מאיין מגיעות תעצומות נפש כאלה, המאפשרות התייחסות כל כך "נורמלית" למצב כל כך "לא נורמלי"?

הוקרה ליחידה מארחת

דפנה: "אני חושבת שזה בא מלמעלה, הרי משם גם שלחו אלינו את חיים ומירי ארנטל ואת המתנדבים היקרים שעמלו רבות כדי לשמח את אבישי ואת המשפחה כולה. במחלה כזו נלחמים על החיים, זורמים מיום ליום, משעה לשעה. הפרופורציות משתנות, לגבי מה חשוב ומה טפל וזכרון מנחם נמצאה שם בשבילינו כל הזמן, כדי לאזן, כדי לראות מה צריך. כאמא, אני מרגישה שחל שינוי מהותי באבישי, שהפך לנער מתבגר פתוח, שלמד על גופו ונפשו להעריך את החיים וגם לתת מעצמו לאחרים, כפי שקיבל הוא מהמתנדבים של זכרון מנחם. אני מחפשת כל הזמן דרכים כדי להחזיר לעמותה יקרה זו את אשר נתנו, אני בכלל לא בטוחה שאפשר להחזיר בכמויות כאלה. הם נתנו לנו אוויר לנשימה על ידי כך שתמכו בי ובבעלי כל עת המחלה של אבישי, התייחסו גם לילדים הבריאים שבבית, ויצרו עבורם מסגרת פעילה ומקבלת במרכז היום ומשמשים עד היום כתובת ריגשית תומכת לאבישי, שבינתיים החלים אבל ממשיך לראות בזכרון מנחם כתובת לפעילות אישית ולנתינה מעצמו".

אבישי בן השש עשרה, שמסיבות מובנות לא יוכל להתגייס לצבא, החליט כי את תקופת הגיוס יקדיש לפעילות בעמותת זכרון מנחם, שהרי מי כמוהו יידע תמיד מה לתת לילדים החולים, וגם את הדרך לעשות זאת?

אבישי: "מה שעושים בזכרון מנחם זו השקעה מיוחדת. חוץ מהרבה עזרה טכנית, זוהי גם השקעה נפשית, תמיכה נהדרת בכל המשפחה, מכל הזוויות שאפשר להסתכל על זה, אפילו נופשונים להורים כדי לשחרר אותם מטרדות המחלה של בן המשפחה. אני חוזר כעת מפעילות ב"זכרון". סיימתי את המחלה לפני שמונה חודשים. האחים שלי הלכו לשם במשך כל זמן המחלה ועד היום. הם מקבלים עזרה בשעורים ויש גם פעילויות חברתיות וחוגים. אחי טל נמצא שם בחוג דרבוקות ומחשבים ואחותי הילה מגיעה לזכרון מנחם כדי לשחק ולהכין שעורים. יש במקום אווירה נהדרת, כיף. היום אני נמצא בתהליך של בחינות הבגרות, אבל מגיע הרבה לזכרון מנחם, עוזר למתנדבים ובכך עוזר גם לעצמי".

רישומי מחנה הקיץ באנגליה ממנו חזר לפני חודש וחצי עדיין מהדהדים בתוך דבריו של אבישי, שכיום נפגש עם נערים המגיעים לבית החולים, מתוך ראיית חשיבות המפגש בין נער שהבריא לבין נע הנמצא בשלבי החלמה בבית החולים.

אבישי: "בזכרון מנחם מודעים לחשיבות המפגש בין נער שהבריא לנער שעתיד לעבור את אותו המסלול בדרך להחלמתו. נפגשתי עם נער שחלה והסברתי לו את מה שאני עברתי, והרגשתי שזה משפיע לטובה, כאשר שלבי הטיפול במחלה ידועים מפי מישהו שאפשר להזדהות איתו. אני חושב שזה מרגיע ומעורר תקווה. כנראה שאת רוח הדברים הזו למדתי מחיים מירי והמתנדבים והמתנדבות בזכרון מנחם, שזוהי להם דרך חיים".