Newsletter

Weekly Activities

November 2014
S M T W T F S
26 27 28 29 30 31 1
2 3 4 5 6 7 8
9 10 11 12 13 14 15
16 17 18 19 20 21 22
23 24 25 26 27 28 29
30 1 2 3 4 5 6
"אני חי על זמן שאול"
Sunday, 01 August 2010 10:21

חי על זמן שאול

"אני חי על זמן שאול"

"ברור לי שאני חי על זמן שאול. על שני דברים אני נלחם היום בכל הכוח. אני רוצה את הדבר האלמנטרי ביותר שכל אדם רוצה: לחיות. בקשה גדולה? מסתבר שכשאתה חולה, זאת הופכת לבקשה גדולה מאד"
מהמחלקה האונקולוגית בבית חולים איכילוב, מנהל יעקב ענב מלחמה בשתי חזיתות ▪ באחת, הוא מנסה להציל את חייו, בידיעה שכל יום שחולף הוא קריטי ▪ בשנייה, הוא מנסה להקים את מאגר מוח העצם הלאומי הראשון בישראל ▪ "אני רוצה לחיות," הוא אומר, "היום זה אני, מחר זה יכול להיות כל אחד מכם"

מאת לימור סימון, פורסם במוסף ראשון של ידיעות אחרות, 21.03.2008

אדוני ראש הממשלה שלום רב,
שמי יעקב ענב, רב פקד במשטרת ישראל, המשרת את המדינה מזה עשרים שנה. לפני כחצי שנה התגלה בגופי הסרטן. יש לי לוקמיה והמערכת החיסונית שלי מדרדרת מיום ליום. אני פונה אליך במכתב אישי משום שאני יודע שאתה, כמנהיג המדינה, מפקדי העליון, וכאדם הסובל מסרטן, יכול להבין אותי, את פחדיי ואת סבלי יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה בישראל.
מטרתי היא בניית מאגר לאומי, בו יהיו די דגימות עבורי, עבור חולים אחרים ועברו אלו שיחלקו וטרם נתבשרו.
כיום אין לנו מאגר מוח עצם לאומי הממוקם בישראל. אם היה מאגר איתן וחזק, לא היינו רואים עשרות ילדים ומבוגרים הנפטרים מלוקמיה מדי חודש.
אני פונה אליך בקריאה ובבקשה, שתקים את מאגר מוח העצם הלאומי הראשון בישראל.
אדוני ראאש הממשלה, אתה יודע ששנינו שווים מול הסרטן. הסרטן אינו מבחין לא במעמד, לא בגל ולא במוצא. אתה מבין ויודע מה חולף במוחו של אדם, בעל משפחה, החפץ בחיים. לך יש את היכולת להשפיע ולהכניס את המאגר הציבורי למסגרת ראויה של פיקוח ובנייה, לפיקוח משרד הבריאות, להקצות כספים לתחזוקה נאותה ולצירוף מאות אלפי דגימות מדי שנה.
אני רוצה להמשיך את חיי בשירות למען המדינה, אך אם לא אבריא ובתקופת חיי לא ייבנה מאגר, אז עשה זאת למען חייהם של אלפי ילדים שחלומם היחיד הוא לרוץ ולשחק כמו ילדים בריאים, ולא לראות את הוריהם בוכים על מיטתם בכל לילה בביתהחולים.
בכבוד רב,
יעקב ענב, חולה לוקמיה

במחלקה האונקולוגית בבית חולים איכילוב בתל אביב, שוכב יעקב ענב (47) מחולון. הוא מחובר לאינפוזיה, על פניו מסיכה וצעדיו, שהיו פעם נמרצים ומהירים, נראים מדודים ושרולים. במבט הראשון הוא נראה כאחד האדם. איש מלא אופטימיות, שלא שוכח להגיד מילה טובה גם למנקה שעוברת בסביבה. גופו חסון, חיוכו רחב ועיניו אומרות מלחמה. מראהו החיצוני אינו מעיד במאום על המלחמה הפנימית המתחוללת בגופו ובנפשו.

"ברור לי שאני חי על זמן שאול," הוא אומר, בצל הרצון להדחיק את המחשבות על המוות, "על שני דברים אני מלחם היום בכל החוח. אני רוצה את הדבר האלמנטרי ביותר שכל אדם רוצה: לחיות. בקשה גדולה? מסתבר שכשאתה חולה, זאת הופכת לבקשה גדולה מאד".

במלחמתו השנייה, פועל ענב במרץ להקמת מאגר מוח עצם. "אני רוצה להקים מרכז, שיאגד בתוכו את נתוני כל התורמים, כך שבלחיצת כפתור אחת, אדם הנזקק לתרומה יידע מי מתאים לו".

לשם הקמת המרכז, זקוק ענב לתרומות. "עלות כל בדיקה היא 188 שקל. אני זקוק בסך הכל לתורם אחד שיתאים לי במאת האחוזים, אך כדי להגיע אליו, נדרשים מאות אלפי שקלים. היום זה אני, מחר זה יכול להיות כל אחד ואחד מכם".

להעריך את הבריאות

סיפורו של ענב הוא אחד מאותם סיפורים, שנוגעים בבטן הרכה של כולנו. הוא לא מסתתר מן הכאב ולא פוחד להזיל דמעות. הוא יודע שהוא מוכרח לנהל מלחמה עקבית ועיקשת. "כשאתה בריא", הוא אומר, "אתה לא יודע להעריך את הבריאות. כשאתה חולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. לקום בבוקר, לשבת בשמש, לקבל חיבוק מהילד, לשמוע ציוץ של ציפור, פתאום כל החושים מתחדדים ואתה רוצה לבלוע את כל העולם ולא מוכן ללכת מכאן. אתה רוצה ליהנות ממה שבנית, מילדיך, מאשתך, מכל החלומות שרקמת כשהיית צעיר ובריא".

ענב גדל בב-ים, בן אמצעי למשפחה בת חמש נפשות, וגדל כילד של ים, דיסקוטקים וחברים. "ילדות מופלאה", הוא אומר, "לא עם שפע חומרי גדול, אבל עם הרבה אהבה".

הוא מסיים את שירותו הצבאי כחשמלאי נגמ"ש בחטיבה 422. "במהלך שירות הקבע פגשתי את אהבת חיי, אשתי בטי, והיא רצתה שאחזור לאזרחות. זמן קצר לאחר שנישאנו הצטרפתי למשטרת ישראל".

חמוש בהרבה אמביציה ונחישות התקדם עינב בסולם הדרגות המשטרתי. הוא התחיל בתפקידי סיור והגיע עד לתפקידו האחרון, פקד בתחום החקירות, ממנו יצא לחופשת מחלה. במהלך השנים נולדים לבני הזוג שלושה ילדים.

"עברנו לגור בחולון וחיינו כמו כל זוג שרוצה לבנות משפחה, להתפרנס בכבוד ולהזדקן יחד. אנחנו אוהבים לטייל, לאחר אנשים, להיות הרבה יחד, לחיות את החיים. משך שנים יצאתי כל בוקר בחמש וחצי לעבודה, מעולם לא לקחתי חופשת מחלה. לעשן הפסקתי לפני 12 שנה. אנחנו מקפדים לאכול בריא, ללכת על ערב את מסלול גולדה ביחד. זה זמן האיכות שלנו".

ופתאום, ביום אחד, הכל מתהפך.
"בלי תהליך. ברגע. פטיש חמש קילו נופל לך על הראש ואתה צריך ללמוד לחיות את החיים, כשצל המוות מרחף מעליך".

איך גילית שאתה חולה?
"מדי ערב אנחנו יוצאים, כאמור, להליכה רגלית משותפת. במהלך חודש אוגוסט הרגשתי שאשתי מובילה את ההליכה ואני משתרך אחריה, במין עייפות וחולשה שבאים ממקום לא ברור. לא ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שזה עומס או עייפות החומר, אבל זמן לא רב אחר כך החלו להופיע כאבים במפשעה. שוב התעלמתי, אני לא מכיר מושגים של חולשה וחולי, אבל כשהכאב התגבר והפך לבלתי נסבל, פניתי לרופא שאמר שאני סובל מדלקת בגידים. זה נשמע לי הגיוני, קיבלתי טיפול מתאים והכאב לא פסק. קיבלתי טיפול פיזיותרפי וחשתי הקלה. בראש השנה יצאנו לבילוי ולפתע התחלתי לחוש כאבים בעמוד השדרה. כל הגוף התעוות לי, החום עלה ל-39 מעלות. במקוד נתנו לי זריקת וולטרן, אבל כשהכאב לא חלף, נדלקה לי נורה אדומה. רופא המשפחה שלח אותי לבדיקת דם ומאוד נלחצתי. התחלתי להבין שזה הולך להיות משהו יותר מורכב מסתם גב תפוס".

חשבת על סרטן?
"לא העליתי בדעתי שיש לי סרטן, אבל לילה לפני בדיקת הדם הייתי מאד לחוץ, לא ישנתי, משהו בתוכי פחד נורא מהתוצאה. למחרת נבדקתי והמשכתי לעבודה. ואז העבירו לי שיחה, ועל הקו הייתה המזכירה הרפואית".
ענב עוצר את שטף דיבורו, מנסה להתגבר על הגוש שיושב בגרון. "אני חוזר בכל פעם לאותה נקודה ובכל פעם הדמעות פורצות מעצמן, זה כל כך קשה", הוא אומר, "הרופא אמר לי, יש בעיה עם ספירת הדם שלך ויכול להיות שזה מסביר את הכאבים, תגיע לכן. סגרתי את הטלפון ופתאום, ברגע אחד, הונחתה עליי המהלומה. קלטתי שיש לי לוקמיה".

איך הבנת את זה?
"רופא מתקשה אליך רק כשיש משהו חמור. פתאום כל הקווים הובילו לשם. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא על לוקמיה, ופתאום הכל היה שם, כל המידע, כל הסימנים, כל התחושות".

מה עושים?
"נסעתי לרופא. בדרך, כמובן, לא יכולתי להתרכז בכלום. זה מסך שחור שיורד עליך באמצע החיים ואתה לא יודע מאיפה ועל מה לחשוב קודם. המילה סרטן הרבה פעמים שווה למוות, והמון שאלות צפו ועלו. מה יהיה איתי? מה יהיה עם האישה? הילדים? החלומות? רגע, רק עכשיו התחלתי לחיות וכבר אני צריך להיכנס למלחמה שאין לי מושג איך אצא ממנה?".

מבט של רחמים

בכניסה למרפאה פגש ענב את אשתו. "זה היה אחד הרגעים הקשים של שנינו. היא הסתכלה לי לתוך העיניים עמוק ונפלנו זה בזרועותיו של זו, נפילה שהיה בה הרבה חוסר אונים, הרבה כוח והרבה 'נעבור את ביחד'". קולו רועד.

"מפה מתחיל מחול שדים. הופניתי לבית חולים והרגשתי שמביטים עלי במבט מרחם של, 'הנה עוד חולה סרטן הגיע, מה מחכה לו', ומסביב יש מן שקט של 'משתתפים בצערך'. מהר מאד התברר שאני אכן חולה בלוקמיה וזקוק בדחיפות להשתלת מוח עצם. נכנסתי לסדרה של טיפולים. בפעם הראשונה אושפזתי ל-42 יום, שכללו מאבקים מאד קשים".

פיזיים או נפשיים?
"המאבק במחלה מתנהל בשני המישורים יחד. זה מתחיל מתופעות לוואי קשות. אתה מעביר יד בשיער והוא נושר. אתה נכנס להתקלח והגוף מלא כתמים. אתה מרגיש שמשהו בתוכך מתפרק, אתה לא מזהה את עצמך. מאדם בריא שעוסק בספורט, אתה הופך למישהו חלש וכואב, עם מערכת חיסונית שמצויה בשפל. הגעתי למצב שכל הגוף התעוות ונכנס למצב, שהייתי צריך לקבל ארבע זריקות מורפיום בשביל להרגיע את הכאב. בסיוטים שלי ראיתי את ההלוויה שלי, ואני מרחף מעל כולם וצועק להם, 'לכו מפה, מה פתאום, זה לא הגיל שבו אני אמור למות, אתם טועים'. התעוררתי מהסיוט הזה נוטף זיעה. שלושה ימים לא דיברתי, אף אחד לא הבין מה קרה לי. רק אחר כך סיפרתי".

הילדים מעורבים בכל מה שקורה לך?
"יש לי שלושה ילדים נהדרים. הגדולה בת 22, האמצעי בן 17, והקטן בן 11. הגדולים היו מעורבים מן ההתחלה ו ביקשו לדעת כל פרט. על הקטן ניסו להגן, עשינו טעות כי אמרנו לו שאני מאושפז בגלל דלקת בגידים. כשהשתחררתי וסיפרתי לו, הוא מאד כעס ששיקרנו לו. מפה אני רוצה להעביר מסר להורים: לא תשקרו, ספרו את האמת. לילדים קשה אבל יש להם כוחות להתגבר ולחזק אתכם. ככל שתסירו את מסך העשן מהר יותר, כך יהיה יותר קל".

מלחמה כפולה
חמישה חודשים הוא מטופל מדי יום במחלקה האונקולוגית, מחכה שיימצא עבורו תורם למוח עצם. "ברור לי שזה הדבר היחיד שיציל אותי. בהתחלה עקבתי אחר החיפושים, שיתפו אותי, אמרו לי שיש חמישה תורמים שמתאימים לי, אבל הבדיקות העלו שאינם מתאימים. לצערי הרב, המאגר הנוכחי לא נותן מענה ופתרון אמיתי לחולים. צריך להקים מאגר שבו, בלחיצת כפתור, ניתן לקבל נתונים על מי מתאים לך, מי יכול לתרום ומי לא. צריך לגייס תרומות רבות – הן כספיות והן של מוח עצם. תהליך הבדיקה לוקח שלושה חודשים, ולמי שחולה, זה המון זמן. נעשתה פנייה מצידנו לבנק העולמי, נמצאו מספר תורמים פוטנציאלים וגם שם נעשתה בדיקה, ואף אחד לא נמצא מתאים. צריך להבין שבכל פעם הציפייה מחדש, שלי ושל המשפחה, מורטת עצבים, מעוררת תקוות, מעוררת את החיים מחדש ומפילה אותם לתהום באותה מהירות".

מה הפתרון?
"לפני כחודשיים הבנתי שאני צריך להניע מהלך שיהיה טוב עבורי ועבור כל חולה. להקים מאגר מוח עצם חזק ואיתן, שיאפשר בזמן קצר לקבל את התשובה מבלי לחכות שלושה חודשים. במדינה שיודעת במאה ה-21 לבנות מטוסים ולשלוח לוויינים לחלל, חייב להיות מאגר מסודר. כיום קיימים במאגר 400 אלף, שחלקם הם בני עמים אחרים. המאגר הציבורי לא מנוהל, אין כספים לממשלה להקצות לטובת העניין החשוב הזה ואנחנו נתונים לחסדי הציבור, שלא תמיד מבין את החשיבות. הבעיה שלי כיום היא שלי, אבל היא לא בלעדית, היא נוגעת בכולנו. בעולם מסתובבים עשרים מליון יהודים, ההסתברות שלי היא אחת ל-300 אלף. זאת אומרת שכ-60 איש בעולם יכולים להתאים לי. אני צריך אחד, לא יותר. אם היה מאגר מסודר, יכול להיות שהייתי מוצא אותו והוא היה מציל את חיי. כמוני יש עוד כ-120 אלף חולים שמחכים לתרומות מח עצם".

מאיפה אתה שואב את הכוחות למלחמה הזו?
"אני מרגיש שאני בשליחות. כשהגעתי לבית חולים 'שניידר' לבקר ילד בן שלוש שחולה בלוקמיה, והוריו ביקשו להיות שותפים למאבק, הסתכלתי לו בעיניים, ראיתי ילד מקסים שרוצה כמוני לחיות. באותו הרגע הבנתי שהמאבק הוא לא רק למען חיי שלי, הוא גם למענו ולמען רבים אחרים. אלמלא ניהלתי את המאבק הזה, אני משוכנע שהייתי חולה יותר. המאבק נותן לי כוח להמשיך. אני לא רוצה מחיאות כפיים, אני לא רוצה שיגידו גיבור, אני רוצה תוצאה. אני רוצה להיפגש אישית עם ראש הממשלה, לבקש ממנו שיסתכל לי עמוק בעיניים ויסביר לי איך במדינה מתוקנת אין מאגר מסודר שצריך לעבוד כמו שדברים עובדים בעולם".

תגובת משרד ראש הממשלה: "מכתבו הנוגע ללב של רפ"ק יעקב ענב התקבל בלשכת ראש הממשלה. המכתב הועבר לגורמים המקצועיים במשרד הבריאות כדי שיבחנו את בקשתו הברוכה והאצילה להקמת מאגר מוח עצם לאומי. ראש הממשלה מאחל לרפ"ק ענב החלמה מהירה ואריכות ימים, ומודה לו על רעיונו למען החברה והכלל".

אתה פוחד מהמוות?
"אי אפשר שלא לפחד מהמוות, אבל נאי משתדל לא להתעסק בזה יותר מדי. אני רוצה לחיות, ולשם אני מכוון. לפני כמה זמן בליל שישי ערכתי קידוש עם משפחתי. במהלך הקידוש, כשאני מחזיק את כוס היין בידי ואומר את התפילה, פרצתי בבכי. הסתכלתי על כל מי שמקיף אותי, האישה שבלעדיה לא הייתי מצליח לשרוד, הילדים שהם משוש חיי, החברים לעבודה שאין מילים שיכולות להביע את התמיכה שלהם, המשפחה המורחבת. אתה מוקף באנשים שנלחמים את המלחמה שלך, אבל העתיד נשאר בסימן שאלה".


 


Designed by Karin Levy | Terms of Use | Powered by WGN Media